מהר"ם על חולין קכ״ח

מהדורה: מהדורת וילנא

מפרשים:
1 ברש"י ד"ה רב אשי אמר דכולי עלמא אית יד להכשר וכו' כצ"ל:
2 בא"ד וכשניתז הדם על האבר וכו'. נ"ל להגיה אי נמי ס"ל דכ"ע אין יד להכשר וכשניתז הדם על האבר וכו' ודו"ק:
3 בתוס' ד"ה ר' מאיר אומר אם אוחז בקטן וכו' ולא מסתבר לפרש דרבי יוחנן דאמר דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו וכו'. ר"ל הא דקאמר ר' יוחנן מי א"ר מאיר אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו וכו' לאו דוקא אלא דר' יוחנן מפרש דהכא במתניתין דס"ל לרבי מאיר דמוכשר בדמיה מיירי אפי' כשאוחז בגדול ואין הקטן עולה עמו ולכך פריך ורמינהי וכו' דהתם קתני ר' מאיר אומר אם אוחז בגדול וקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו אבל אין עולה עמו לא הוי כמוהו:
4 ד"ה הרי אמרו המשתחוה וכו' ונראה כלשון ראשון שפי' בקונטרס דבעי אם נגע שרץ בחצי שהשתחוה אם נעשית יד וכו' כצ"ל:
5 בתוס' ד"ה כוליא וניב שפתים וכו' התם דומיא דעצם דמתרפא קצת וכו'. יש לדקדק כיון דעצם מתרפא קצת מה הביאו התוס' ראיה לעיל מעצם ואמרו אבל אין לומר שאפי' חצי כוליא וכו' דהא עצם אין עושה חליפין וכו' אימא דשאני עצם דמתרפא ועושה חליפין קצת ונראה דהא דקאמרי התוס' דעצם מתרפא קצת אינו ר"ל דהעצם בעצמו עושה חליפין וחוזר וגדל קצת זה אינו דהעצם אינו חוזר לעולם אלא ר"ל דבמקום שנשבר העצם חוזר ונתרפא וגדל בשר במקומו באופן שלא ניכר השבירה כ"כ והתם לא כתיב מיתה לכך לא דרשינן דומיא דעצם שאינו עושה חליפין אלא אמרי' דומיא דעצם דאינו מתרפא לגמרי אלא מתרפא קצת ונשאר קצת רושם ולכך מרבינן נמי בשר דאע"ג דמתרפא נשאר ג"כ קצת רושם שמקומו נעשה צלקת אבל הכא כתיב מיתה ותליא הכל באין עושה חליפין הלכך ליכא לרבויי בשר דהא מתרפא ונעשה חליפין אלא שנעשה צלקת אבל עצם אי לאו דבעינן דבר חשוב הוי ליה נמי לטמויי דהא דומיא דמיתה הוא דאינו עושה חליפין שהרי העצם עצמו אינו חוזר ודו"ק:
6 ד"ה בין ר' לרבי עקיבא וכו' וריב"א פי' דארכובה כולי עלמא לא פליגי. נראה דלריב"א ל"ג איכא בינייהו ארכובה דהא בארכובה כ"ע מודו אלא גרסינן איכא בינייהו בשר ור"ל לרבי עקיבא לא בעי בשר אלא אף ע"ג שחוסר הבשר מקרי אבר הואיל ואשכחן ארכובה דאקרי אבר אע"ג שאינה בשר ורבי ס"ל דבעינן נמי בשר דשאני ארכובה דנברא כך אבל אבר שהיה בו בשר והוסר לא וק"ל: